פסק-דין בתיק ס"ע 35197-12-10

1.         התובע עבד אצל הנתבעת כשומר במוסדות חינוך בישוב מצפה יריחו מחודש אוגוסט 2007 עד ליום 30.6.2010. במועד זה היה התובע לאחר גיל פרישה, ואין מחלוקת בין הצדדים   כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. התובע קיבל בתקופת עבודתו האחרונה שכר שעתי בסך של 21 ש"ח.

            לאחר הגשת סיכומי התובע העבירה הנתבעת לתובע המחאה על סך 18,857 ש"ח, שמועד פירעונה הינו 20.1.12.

            נפרט את טענות הצדדים על פי הנושאים שיידונו להלן.

2.         פיצויי פיטורים

            ביום 1.6.09 קיבל התובע מכתב מהנתבעת בזו הלשון:

"בתאריך 30.6.09 בהתאם לחוזה ההתקשרות בייננו מסתיימת עבודתך" (נספח ב' לכתב ההגנה)

            מסמך זה אינו שנוי במחלוקת (מוסכמה 5, דיון מוקדם מיום 3.7.2011). אין חולק כי גם בתום שנת הלימודים שלאחריה, דהיינו ביום 30.6.10, קיבל התובע מכתב ברוח דומה ונדרש להחזיר את הציוד (נשק, מירס וביגוד, סעיפים 13- 14 לכתב ההגנה, סעיף 7 לתצהיר מר חיים בן לולו, מנהל הנתבעת, להלן- מר בן לולו). בהתאם,  ביום 30.6.10 הגיע התובע למשרדי הנתבעת והשיב את הציוד (נספח ט' לכתב התביעה).

נוכח האמור, התובע טוען כי פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, והוא זכאי לפיצויי פיטורים עבור 35 חודשי עבודה.  מכל מקום, טוען התובע, כי בעת פיטוריו היה בגיל פרישה ומשכך אף מטעם זה הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

            הנתבעת טוענת כי התובע התפטר מעבודתו. כבכל שנה, קיבל התובע הודעה על פיטוריו לקראת החודשים יולי- אוגוסט, כאשר בספטמבר ציפתה הנתבעת כי ישוב לשורותיה. עם זאת, התובע בחר שלא לשוב לעבודתו בחודש ספטמבר (סעיפים 14-15 לכתב ההגנה). משכך,  יש לקבוע כי התובע התפטר. עם זאת הנתבעת מודה בחובתה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשל גילו (מוסכמה 2, דיון מוקדם מיום 3.7.2011). לטענתה, במשך 35 חודשי עבודתו, עבד התובע בהיקף משרה של 72%. 

3.         מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת. עדותו של התובע בעניין זה היתה משכנעת ומהימנה (ע' 7 ש' 1-10). יתר על כן, גם בדברי מנהל הנתבעת, מר בן לולו, נמצא סימוכין למסקנתנו זו. בעדותו אמר מר בן לולו כי ביקשו ממנו לא להשאיר את התובע באותו מקום "כי זה בעייתי מול הביקורות של המשטרה" (ע' 11 ש' 7-8). משמע שהנתבעת ביקשה להעביר את התובע למקום עבודה אחר. לא הוכח כי הוצעו לו מקומות עבודה חלופיים, וכאמור מקובלים עלינו דברי התובע כי פנה לנתבעת, אך ללא הועיל. נוסיף עוד כי בחודש יוני קיבל התובע הודעה על הפסקת עבודתו ודרישה להשיב את הביגוד והציוד שהיו ברשותו (נספח ט' לכתב התביעה). הנתבעת נהגה לפטר את העובדים בסוף כל שנת לימודים (ע' 11 ש' 1-2), מכאן שעליה מוטל הנטל לשכנענו כי לקראת תחילת שנת הלימודים פנתה אל התובע וביקשה ממנו להמשיך בעבודתו כמקודם.  מר בן לולו לא עשה זאת (ע' 9 ש' 17), ולא הובא לעדות מי שאכן שוחח עם התובע. אמנם בהמשך שינה מר בן לולו את גרסתו וטען כי התקשר אל התובע, ואולם אף מדבריו לא ברור כי הדבר נעשה כדי להציע לתובע לשוב לעבודה (ע' 9 ש' 26-29).

לפיכך אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, והוא זכאי לפיצויי פיטורים.

התובע אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת, שכן על פיטוריו הודע לו בראשית חודש יוני, 30 יום לפני סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

4.         היקף משרתו של התובע

מדו"חות הנוכחות שהגיש התובע (נספח ז' לתצהירו) ומדו"ח ריכוז נתונים לשנים 2008-2010 שהגישה הנתבעת (נספח ב' לתצהיר מר בן לולו) עולה כי התובע לא עבד 186 שעות מדי חודש בחודשו. בחודש דצמבר 2008 עבד התובע 151 שעות ובאפריל 2009 - 68.50 שעות בלבד. כמו כן אין מחלוקת כי בחופשות בית הספר התובע לא עבד (ע' 8 ש' 8). אמנם, היו חודשים בהם עבד התובע למעלה מ- 186 שעות חודשיות, אולם אף מרישומיו עולה כי מדובר בשלושה חודשים בלבד (יוני ונובמבר 2009 ויוני 2010). בתלושי השכר של חודשים 1-3/2008 נכתב "חלקיות משרה- 1.000". לאחר מכן לא מופיע רישום של חלקיות המשרה בתלושי השכר, ונכתב: עבודה עיקרית.

סעיף 2 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 קובע כי:

"עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - העובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר מינימום לשעה, הכל לפי העניין" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

מלשונו של סעיף זה בחוק אנו למדים כי לא די לבחון את מספר השעות שבהן עבד העובד, ויש לבחון גם את ההקשר התעשייתי, ואת מקום העבודה של העובד. יתר על כן, גם בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 אין הגדרה של משרה מלאה, כל שנקבע בחוק זה הוא כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות עבודה ביום. משרה מלאה הינה, אם כן, פועל יוצא של הנהוג במקום העבודה, וההסכמה שאליה הגיעו הצדדים כאשר התקבל העובד לעבודה (דב"ע נה/3-153 תמר קריצלר - מלכה אוחיון, פד"ע כט 192). התובע עבד כמאבטח מוסדות חינוך, בבית ספר במצפה יריחו. שעות העבודה בבית ספר נגזרות משעות הפעילות של בית הספר, ויש להניח כי כאשר התקבל התובע לעבודה כך סוכם עמו. אין גם לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא עבד בחופשות, שכן מטבע הדברים כאשר תלמידי בית הספר נמצאים בחופשה אין צורך במאבטח בבית הספר. כל אלה אינם פוגעים בהיקף משרתו של התובע כל עוד לא סוכם אחרת, ולא הובא לידיעתנו כי קיים סיכום אחר כלשהו בין הצדדים. לא הוכח כי בעת חופשות בית הספר (כגון סוכות, חנוכה, פסח וכד') נדרש התובע לעבוד במקומות עבודה חלופיים, או כי כך סוכם מלכתחילה. הנתבעת טענה כי הוצעו לתובע מקומות חלופיים רק בתקופת הקיץ (סעיף 8 לתצהיר מר בן לולו).

  לפיכך אנו קובעים כי התובע עבד במשרה מלאה.

5.         התובע עבד 35 חודשים (סעיף 12 לתצהיר מר בן לולו, סעיף 4 לתצהיר התובע). לטענתו  שכרו עמד על סך של 3,906 ש"ח לחודש (186 שעות כפול 21 ש"ח לשעה). הנתבעת טוענת יש לחשב את פיצויי הפיטורים שלו לפי שכר המינימום. מר בן לולו צירף לתצהירו 3 תלושי שכר. מן התלושים עולה כי שכרו של התובע לא היה אחיד. כך למשל בחודש 10/07 כאשר עבד התובע 125.4 שעות על פי רישומיו, שכר היסוד עמד על סך של 4,390 ש"ח; בחודש 9/07  עבור 120.10 שעות קיבל התובע שכר היסוד בסך של 3,260 ש"ח, ובחודש 11/07 שולם לו סך של 4,821 ש"ח עבור 169.2 שעות. משמע שלא קיימת התאמה בין שעות עבודתו של התובע לשכר ששולם לו. לעיתים שולם לו שכר גבוה משכר מינימום ולעיתים נמוך יותר. מכאן שלא עלה בידי הנתבעת להבהיר מהו שכרו של התובע. מן המסמכים שהוצגו לפנינו עולה כי לעיתים כלל חישוב שעת עבודה גם תשלום בגין שעות נוספות גלובליות ותוספות נוספות (נספחי א' לתצהיר מר בן לולו). כמו כן, הגם ששכרו של התובע שולם לו על  בסיס שעתי, כאמור לעיל, לא קיים מתאם בין התשלום ששולם לבין שעות העבודה בפועל. משלא ניתן להבין מחישובי הנתבעת מהו השכר השעתי ששולם לתובע, מצאנו לנכון להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבעת.